בדמיוני שפשפתי את עיני, צבטתי את לחיי ובמסתרי נפשי שאלתי את עצמי היכן אני נמצאת, איפה אני יושבת, מי היא האשה כבדת הגוף היושבת כאן מוּלִי. אירינה שקל, נוכחותה מלאה את מטבח החורף הקטן. בלי לזוז מכסאה, פתחה בזהירות בגאוה את המקרר קטן והוציאה מזונות פשוטים, לחם, חמאה וגבינה לבנה, מאכלים אהובים עלי יותר מכל דבר מאכל אחר. נכדתה הושיטה יד, פתחה לאט, לאט ובזהירות את דלתות הזכוכית של המזנון בסלון, והביאה אל השלחן את כלי התה היפים, ודאי צפונים היו שם ימים רבים מצפים לאורחים מיוחדים.

למעלה מחמישים שנים עברו מאותם ימים בהם ישבנו במטבחה של סבתא טמה, בשכונת מונטיפיורי, בארץ ישראל, ונהננו מכל פרור של מאכלים, כה דומים.

בראקוב בצריף דל הגישו לנו חמאה מעשה בית, גבינה שֶׁחִבְּצוּ בשקית ולחם, אשר ריח הבצק שלו בעת הלישה ובעת האפיה ודאי מילא  את הבית באווירה של חג. כן, לחשתי לעצמי ללא צליל, גם סבתא הייתה מביאה ככר לחם חם מן המאפייה, שהיתה חלק בלתי נפרד ממעונה. אנחנו הנכדים והאחינים היינו מקפצים סביבה והיא היתה מחבקת את ככר הלחם אל חזה, סכין לחם גדול בידה, וללא פחד היתה מנסרת את הככר, מושיטה לכל אחד מאתנו פרוסה הגונה. בימי שבת ומועד היתה מוציאה לכבודנו כוסות תה עדינות ונאות, אם גם קצת שונות מאלו המהדרות פה את שלחן המטבח. בשני המקומות, שוכנו הכוסות במזנון מהודר, ויטרינה למעלה, ומעין ארון למטה. ויטרינה - כך קראנו לאותו חלק של הארון עם דלתות זכוכית. הארון  כאן בראקוב עמד בסלון הקטן, ליד קיר מצופה אריחי קרמיקה חומה, מלאי עטורים, קיר אחר מרופד בשטיח. שתי תמונות תלויות על הקיר זו בצד זו, אולי הוריה של בעלת הבית השקיפו עלינו מתוך המסגרת. סגנון התמונות היה כה דומה לתמונות שהיו תלויות בביתה הצנוע של סבתא טמה.

ישבנו בצפיפות סביב השלחן, הבדלי השפות מנעו מאתנו לשוחח בחפשיות ועיכבו בעדנו להקשות את אותן קושיות אשר כה חפצנו לשאול. בהיעדר שפה משותפת קשה היה לחוש האם יודעת אשה מבוגרת זו משהו על אותה אנדרלמוסיה נוראה שהתרחשה במרחק של מטרים ספורים מביתה, האם הכירה מי מאותם אנשים אשר חייהם נלקחו מהם באכזריות כה רבה,  קשה היה לדעת מה היה יחסה לטרגדיה הקשה שאירעה בעירה קטנה זו.

כמו שכבר אמרתי, עוד טרם הגענו לרוסיה הלבנה, חשבתי ומעט קיויתי בלבי, אולי נפגוש תושב ותיק שהכיר או ידע מישהו מקרובנו. והנה כאן יושבת לפנינו אשה מבוגרת, בת המקום, ואני מהססת, לא מדברת ולא מקשה...

לבסוף לא התאפקתי ובקשתי את גלינה לשאול אם המארחת שלנו, אירינה שקל, שמעה אי פעם אודות משפחת ליפשיץ, משפחת רוטשטיין. או משפחות אחרות שהתגוררו כאן בראקוב.

"לא" אמרה הזקנה, "לא ידעתי רוטשטיין או ליפשיץ, אך בבית הסמוך התגוררה פעם משפחת פינקל." אמרה וכדרך אגב הוסיפה: "אשתו הראשונה ושתי בנותיהם נשרפו למות כאן בראקוב, הוא חזר לכאן אחרי המלחמה ועבר לגור במינסק." כך אמרה ולא יספה.

את משפחת פינקל אורה ואני לא הכרנו, אולי הזכירו שם זה בבית סבא וסבתא, אך באותו רגע,  שם בראקוב, לא עורר השם פינקל זכרונות על בני משפחה. לבנו היה כבד, לא שאלנו יותר. טיילנו בבית הקטן, הכרנו את בנה של בעלת הבית, אדם מבוגר. יחסו כלפינו היה קריר קִמְעָא, לא עברו שניות אחדות והסתגר בחדר צדדי. שוחחנו מעט עם נכדתה, ילדה צעירה, אנגלית מועטה בפיה.

 נפרדנו. אירינה ונכדתה, ודאי חזרו לחייהן, הסבתא אירינה בקצכ איטי עם מנוחות ממושכות על אותו ספסל ירוק תחת כילה של כתמי אור וצל. נכדתה בת לוויתה השוהה בבית סבתא בחופשת הקיץ וחוזרת למינסק עם בואו של הסתיו לוותה אותנו כברת דרך.