המשכנו אל בית העלמין של ראקוב, שוב עלי להתוודות, הידע שלי אודות ההיסטוריה של בית הקברות היה מזערי. לא ידעתי למה לצפות. להפתעתי גדר הקיפה את בית הקברות והשער היה נעול

גלינה ניסתה לשיג מפתח, איני זוכרת ממי ומהיכן, אך זוכרת אני שלא יכולתי לחשוב אף לרגע שלא אסתובב בשטחו של המקום, בין המצבות. המקום היה שדה ובו זרועות מצבות אבן פשוטות, רובן הפוכות, שבורות ושקועות עמוק בתוך האדמה. המצבות נראו כסלעים אשר נחצבו בהר. צילמנו כמה מהן, היה קשה לקרוא את הכתוב ושוב כמו באותה שעה בה עמדנו בשדה בית הכנסת עלו במוחי ובלבי מחשבות. מישהו דאג להקיף את בית הקברות בגדר, אבל מה עם המצבות עצמן, האם צולמו? האם תועדו? האם יש דרך להנציח את אותם בני משפחה שנטמנו, אותם בני משפחה שנעזבו ואיש לא יבוא לאמר קדיש או להניח אבן ביום הזכרון. עברו מעט שנים ועלה בידי לתעד מצבות אלו, על כך אספר במקום אחר באתר

http://www.rakowshtetl.com/RecordsCemetery_0.htm

ביקורנו בראקוב, במקום שדיבר אל לבנו, היה קצר, קצר מדי. הסתובבנו בעיירות נוספות בבלרוסיה ובשובנו אל מינסק שוב חלפנו ליד ראקוב. נשים וילדים עמדו בצד הכביש השומם, לידם דליים קטנים, מלאים באוכמניות, רק השם יודע למי הם נסו למכור את אוסף הפרי. מלבדם לא נראתה נפש אדם באופק. אנחנו היינו התיירים היחידים.

 שתינו, אורה ואני, כאחת אמרנו בהתרגשות " לא מיצינו, מוכרחים להסתובב עוד קמעא כאן בעיירה." הסתובבנו בין אותם בתים, חלונות וסמטאות. הצטלמנו ביחד, כאילו קיווינו, אולי סבא וסבתא, אולי אמא יראו אותנו כאן, יתנו לנו רמז לאן ללכת, מה לראות ומה לחפש.