אנחנו מתקרבים אל אחד הבתים, בוחנים אותו בעיינים פקוחות, העוני זועק מכל כותל,  חזותו דלה, אך  יש בו משהו מושך, איזשהו חוט של יופי משוך על פני קיר מרוט. הולכים אנו  אט,אט ,מבית לבית,  קשה לעזוב, מנסים  לטוות סיפור דמיוני: מי מהבתים הללו היה אי פעם שייך למשפחתנו.  לפתע מגלים אנו את אותו חוט של יופי: החלונות הם הקסם,  כאילו לובשים בגדי חג, עטורים בווילונות תחרה לבנים, עדינים ויפים. הנה וילון בחלון,  אולי קוסם הניף שרביטו והופיעו פרחים שזורים אחד בשני בקווים מעגליים עדינים, ביניהם גבעולים ועלים  רכים. וכאן בחלון הסמוך שזורה הרקמה כאגדה על טוס מהלך בגאוה על ענפים דקיקים, זנבו המרהיב מסתלסל בענף מעוגל וכתר נאה בראשו.  עציצים ופרחים מקשטים את אדן החלון בצבעים לוהטים,  גרניום אדום,  פשתה כחולה  ורד מרהיב. 

הוילון והחלון  יוצרים משבצת זעירה בבית קטנטן ודל, פינה של אצילות יופי וצבע, נותנים אשליה של רווחה בתוך דלות אפורה. פינת החלון מסתירה ולא מסתירה חיים שכאילו נעצרו לפני מאות שנים, הווילון כאילו חוסם בעד העולם מודרני, הרועש והסואן מלחדור ולשנות. אך אולי אותו חלון נוצר במסגרתו תולדות משפחה אחרת, משפחה שאולי עברה לעולם אחר.  פעם אולי היו עולים מחלון זה ריחות תבשילים אחרים, אולי אורם של נרות השבת היה מתנצנץ בעדם, אולי סבתא היתה עומדת נשענת על אדן החלון, מצפה לבני משפחתה, מהרהרת בעולם בטוח יותר. אולי. לעולם לא נדע בבטחה מי היו תושביו של צריף זה או אחר.

בשעה שהסתובבנו בסמטאות ראקוב, הרהרתי ביני לבין עצמי: "רציתי לראות. אך יותר מכל רציתי לשמוע." עוד טרם הגענו לראקוב, חשבתי בלבי כיצד נשתרך בסמטאות העיירה, ואולי, אולי נפגש מישהו שֶׁיָּדַע, הִכִּיר, או שָׁמַע מפי קרוביו אודות בני משפחתי. והנה אנו בראקוב, העיירה שקטה, אורה, עמוס ואני בחברת גלינה, הולכים בסמטאות, מתבוננים סביבנו, כותבים ומצלמים, מנסים לחרוט במוחנו את העיירה. כולנו אוהבים לצלם ואכן המצלמה מתקתקת, ללא הרף, מנסה להנציח עבורנו את השכונה. אני אוהבת לצלם אנשים וחלונות. כאן בשטטל, במזרח אירופה, כאילו ערכו לכבודי תערוכה של חלונות, כל חלון הוא תמונה ואולי גם סיפור. הסתובבתי הנה והנה ליד אחד הבתים, חיפשתי את הזוית והאור בָּהֶם החלון יהיה יותר מאשר סתם חלון . לא מיהרתי לצלם וּבְסֵתֶר לבי, קיויתי, אולי בינתיים יעבור כאן מי מתושבי השכונה ונוכל לשוחח עמו. כך המשכתי להסתובב ולספוג את המקום אל תּוֹכִי. קַשּׁוּבָה הייתי לכל הולך רגל או רוכב אופנים בסמטה. התקווה לפתוח בשיחה הייתה מהולה בספקות. למעלה מששים שנה חלפו מאז חיו בני משפחתי בשטטל זה, אפילו אם יִמָּצֵא תושב שחי גם הוא בראקוב בראשית המאה, ודאי היה צעיר לימים וּמְעורָבוּתוֹ בחיי השכונה, מעורבות של ילד. הרצון לפגוש מישהו שהכיר וידע גבר על ההיגיון שֶׁבְּחִשּׁוּבֵי השנים והדורות.