לאט עזבנו את השדה הזועק ופנינו שוב לעבר סמטאות העיירה.

סמטאות עפר שקטות משובצות בבתי עץ קטנים אפורים לעתים צמודים זה לזה ולעתים גינות ירק, שדות תפוחי אדמה, או שיחי ורדים בריאים ופרחוניים מוסיפים מרחק של כתם ירוק יפהפה בין שכנים. צריפים ירוקים, כחולים ואפילו צהובים שוברים את גווני החול  ואת אפרוריות הבקתות הישנות המתפוררות. גגות הבתים משופעים עשויים פח מרופט.  חזית הבתים גובלת ברחוב, מתמזגת עם גדר עץ ושער. כל צריף חזותו צועקת  עוני, מספרת על עולם דל ואביון. שנים, שלושה חלונות צופים אל הסמטה, לפעמים דלת כניסה חותמת גם היא את החזית.  בין אנשי השכונה מסתובב לו סיפור: "שלושה חלונות בחזית הבקתה ומסד בטון מרמזים: אולי היה זה ביתה של משפחה יהודית." איננו יודעים אם נכון הסיפור או לא, עד היום לא מצאנו לו סימוכין

הייתכן ובתים אלו היו שייכים ליהודים	אולי הבית לא היה בית יהודי

יהודים בשכונה לא מצאנו. אלה שעזבו את ראקוב, נדדו בראשית המאה העשרים לאמריקה ולישראל, ואלו שנשארו מאחור הושמדו, לא נותרו בחיים. שמות אותם אנשים שהחליטו לנדוד אל אמריקה ועברו דרך  ELLIS ISLAND  מופיעים באתר. הבתים כולם, כאן בראקוב, שייכים היום לבני הניכר. ברחוב דומייה, אין עם מי לדבר, לעתים רחוקות זוג אופניים חולף על פנינו באיטיות, סוס מושך עגלה עמוסה כדי חלב, או חציר, הסוס והאיכר מתנהלים בכבדות.  נסיון לשוחח עמם איננו מעלה דבר.

.