אודה ואתוודה, מעיינת אני ברשימה בדפיו האחרונים של ספר הזיכרון. שמות רבים הם ודאי של קרובים ממשפחתי המורחבת, אך עדיין לא הצלחתי לשזור רבים מעלים אלו בין ענפי עץ המשפחה. אותם שמות שידעתי לצרף אל העץ, אפילו מלווים לפעמים בתמונות משפחה, שהגיעו כמזכרת אל בני משפחתי בישראל אשר עזבו את ראקוב שנים לפני מלחמת העולם השנייה. בגב תמונות אלו תמיד מופיעה כתובת קצרה בעברית או באידיש:

מזכרת מחיים פיבה ליפשיץ,

אחיו של סבי

דוד ליפשיץ

תמונות זכרון אלו שנשלחו לישראל וכך הצליחו לפחות דמויות אלו אשר נשארו מאחור לשרוד. פניהם ישקיפו אלינו מתוכן לעד, יחבטו כנפיים כציפורים עפות, מעלה, אל עולם אחר, יחזרו, יחפשו את קנם האבוד, ההרוס ושוב ידאו למעלה, הרחק.

אחת מאותן תמונות שנשלחו למזכרת, כנראה לסבא דוד, 

 מבני משפחתו אשר נותרו בראקוב.

 עד היום לא הצלחתי לפענח מי הוא מי בתמונה.