החצר, סביב ביתם של סבא וסבתא, היתה כמה מטרים רבועים של אדמה כבושה הגובלים בערוגה מוגבהת, אבנים תומכים בה עד לגובה הכביש. החצר, מראיה כשל אשה קשת יום. הערוגה גם היא עלובה, מנסה להתיפות בקבוצת צמחי קאנה כתומים אדומים ופרחי טגטיס כתומים אדומים בודדים, האדמה קשה ויבשה הצמחים עולים מתוך קבוצה של פחי שימורים ישנים. עד היום קאנה וטגטיס הם סמל של עוני ומחסור בעיני. לעומת זאת, איני יודעת להסביר פשרה של ההרגשה, חלונות התחרה היו בעיני סמל ליופי ואצילות וכך הם גם היום עבורי. 

מאפייה, מקור פרנסתה של המשפחה מדורי דורות, היתה צמודה אל הבית.  מרפסת קטנה בפתחו של חדר השנה גבלה בחדר נוסף, קטנטן, אותו היו לפעמים משכירים. המטבח, המקלחת והשרותים, כל אחד מהם היה צמוד אל הבית אך גם נפרד ממנו, הכניסה אל כל אחד מהם היתה דרך החצר.  בלילות חשוכים, בחרף הקר היו חוצים את החצר כדי להגיע אל אחד מחדרי שירותים אלו. ועוד היו בחצר האחורית סוס ועגלה. בעגלה היו מובילים את הלחם. סבא היה יוצא לסיבוב בשכונה ובשכונות אחרות לחלק בבתים לחם. מספרים אודות סבא שהיה עובר בשכונות וידע מי מהדיירים יכול לשלם עבור ככר הלחם ומי ידו אינה משגת אפילו ככר לחם לקנות. סבא פרנסתו לא היתה מרובה אך מעולם לא ה בימי חול לא היינו מרחיקים מעבר לחדר השינה אך בימי שבת ומועד, עת כל המשפחה התאספה, היו חלונות חדר האורחים נפתחים לצדדים, וילונות התחרה מופשלים. הדלת הפתוחה בחזית הבית היתה מזמינה פנימה כל עובר בסמטא. אנשי השכונה השבים מבית הכנסת היו נכנסים לאמר חג שמח, לשתות כוסית יין ואולי להוציא את הטשולנט מהתנור במאפייה, אנחנו הילדים היינו יוצאים ונכנסים בצהלות אדירות, חוצים בדרכנו את הבית, החצר והשכונה, לרוב היינו מרחיקים עד לקצה השכונה אל בתי קרובינו, דוד אידל ודודה שורל, שעמדו על שפת המוסררה.היסס מלחלוק את לחמו עם אותם עניים שלא היה בכיסם עבור פת לחם. היה עובר בשכונה ומניח ככר לחם ליד דלתם של אותם נדכאים.

            איני יודעת אם דמיון או מציאות חולפים בראשי, אך עד היום חולפת במוחי תמונתו של סבא יושב במרומי העגלה. הייתי מצפה לאותו רגע בו סבא ירים אותי גבוה, גבוה, יושיב אותי סמוך אליו על הספסל הקטן בעגלה, ימשוך פעם פעמים במושכות ויקח אותי לסיבוב בשכונה.