ושוב מתבוננת אני באותם תמונות ישנות, בעקר מתבוננת אני בחלון בחזית הבית. כולם נהגו להצטלם נשענים על אדן החלון.

חיים ליפשיץ, אחיה, של אמי, בחלון הבית בשכונת מונטפיורי

 בתמונה מימין, מופיעים אמי, חיה, וסבתא עומדות בחלון הפונה אל הרחוב, נשענות ומציצות אל הרחוב, וילון התחרה עוטף אותן מגבן. אבי עומד ברחוב נשען אל החלון מבחוץ. תמונה יפה, נסוך עליה שקט. אך האם השקט הזה אמיתי או אולי שוב יש כאן  איזו שהיא סמליות: שני צעירים - אבי ואמי -  נשענים על החלון, הוא, החילוני, בחוץ, היא, המסורתית, בפנים. רקמת התחרה המסורתית עוטפת אותה כאילו מנסה לגונן עליה. הוא בא מעולם חילוני, מורד במסורת, היא מהעולם הדתי מסורתי, האם יהיה כאן מיזוג שלו של חוץ ופנים, האם תצליח התחרה לגונן ולשמור?

רק עכשו לאחר שהרחקתי בסיורי עד לראקוב ועיירות אחרות ברוסיה הלבנה הבנתי את מהות כעורה ודלותה של שכונת מונטיפיורי. במחשבה שנייה לא כחעור ודלות אלא פשוט צניעות והסתפקות במועט. סבא וסבתא ברחו מעיר מולדתם אל עולם חדש, הם לא ברחו מאורח חייהם והרגליהם הם ברחו מפני צוררי ישראל. כשהגיעו לארץ ישראל בנו לעצמם סביבת חיים דומה לסביבה המוכרת להם, לסביבה שאליה היו רגילים, לסביבה שהיתה להם בראקוב, העיירה בגלות. הרחוב הלא סלול, הבתים ללא חצר בחזית,  חדרי השירותים בחצר, החלונות  על קישוטיהם, כל אלה כאילו הועתקו מהבית הישן  בארץ הנכר אל הבית החדש בארץ החדשה.  בבואם אל ארץ ישראל סגרו אחריהם  חלון בביתם הישן, ופתחו חלון בביתם החדש, הדומה לישן, אבל הפעם פנה החלון אל חיים חדשים, חיים עצמאיים של אנשים הגאים בזהותם היהודית.