הבית הקטנטן גבל בסמטא, שני חלונות ודלת פנו אל הסמטא. בבית עצמו היו רק שני חדרים , חדר האורחים פנה אל הרחוב  ומאחוריו חדר השינה.

הכניסה אל חדר האורחים בחזית היתה סגורה רוב ימות החול,  

הכניסה לביתם של סבא וסבתא היתה  דרך חדר השינה בחצר האחורית. מפתן עץ ישן ושחוק, צעד קטן מעל המפתן והנה חדר השינה האפל, המסתורי. משמאל שתי מטות צמודות זו לזו, שמיכות הפוך, אשר ודאי עשו את כל הדרך מראקוב עד ארץ ישראל,  מתנשאות לגובה ומשרות אשליה של רכות וחמימות, אך נחיתה לתוך רכות מדומה זו מנפצת את האשליה, מישוש פה ומישוש שם, הצצה אחת מתחת לשמיכות, אפילו בחשיכה, מגלה מצבור של קופסאות שימורים,   מזון גנוז לימים  קשים. מימין לדלת הכניסה כסא עץ, מושב עגול ומשענת גבוהה ועגולה. עומד הכסא מתחת לחלון הצר, הפונה אל מרפסת קטנה. תריסי העץ פתוחים לצדדים, ווים מחזיקים אותם במקומם לבל ייסגרו. וילון תחרה, ארוך, לבן, תלוי, חוצץ בין החוץ והפנים,  החצר, הכביש הסואן, שרונה, המושבה הגרמנית היושבת מעל לכביש השחור, לבין החיים בשכונת מונטפיורי, השכונה היהודית. אור חיוור מסתנן דרך הרווחים הזעירים ברקמת התחרה ומשרה בחדר אווירה של שעת בוקר מוקדמת כאשר קרני השמש מתחילים להפציע בין העננים, אט אט השמש עולה וקרניה החזקות  נשברות בדוגמת הרקמה ושוברות במדת מה את האפלוליות של החדר. היום מסתיים בצבעיה העזים של השקיעה,  וגווניו הכהים של החדר מתלכדים עם החושך החודר דרך רקמת החלון.

נאוה ואילנה ליד ביתה של סבתא טמה

נאוה ליפשיץ ליד ביתה של סבתא טמה

בימי חול לא היינו מרחיקים מעבר לחדר השינה אך בימי שבת ומועד, עת כל המשפחה התאספה, היו חלונות חדר האורחים נפתחים לצדדים, וילונות התחרה מופשלים. הדלת הפתוחה בחזית הבית היתה מזמינה פנימה כל עובר בסמטא. אנשי השכונה השבים מבית הכנסת היו נכנסים לאמר חג שמח, לשתות כוסית יין ואולי להוציא את הטשולנט מהתנור במאפייה, אנחנו הילדים היינו יוצאים ונכנסים בצהלות אדירות, חוצים בדרכנו את הבית, החצר והשכונה, לרוב היינו מרחיקים עד לקצה השכונה אל בתי קרובינו, דוד אידל ודודה שורל, שעמדו על שפת המוסררה.