אני יושבת היום בביתי, ממשיכה לבלוש אחרי חייהם וסודותיהם של בני משפחתי, מנסה למזג את חוויות הטיול עם הביוגרפיה וההסטוריה של קרובים. פרטים קטנים, משפטים אשר לפעמים נראים חסרי חשיבות יכולים לפעמים לחשוף חיים נעלמים. כך יושבת אני  ומעלעלת   בספר הזכרון של ראקוב, ספר קטן, מספר השותפים בכתיבתו אינו עולה על ארבעים. במשך שנים הסתתר הספר על מדף בביתי בין חבריו הספרים. איש לא שלף את הספר, גם אני לא הפרעתי את מנוחתו. רק עתה, לאחר שובי מרוסיה הלבנה, הוצאתי את ספר הזיכרון וקראתי בו בעיון רב,  מתעמקת בכל פסקה ובכל אות, מנסה לקשור את המסופר בדפי הספר לאותם המראות, החוויות אשר ספגתי לתוכי  בביקורי בראקוב. שקעתי בקריאת סיפורי הנצולים המעטים ורגע לפני שהנחתי לספר הגעתי לדף האחרון באותו חלק של הספר הכתוב בעברית. "מכתב נכאים" אמרה הכותרת, ואז קפצה השורה הראשונה: 

  "פינקל" הוא שם נפוץ בין יהודים, אבל הפעם עורר השם זעזוע בגופי: מי יודע, אולי הכותב בספר הזיכרון היה שכנה של אירינה, של אותה אשה כבדת משקל אשר בביתה התארחנו. עיניי חקרו בחפזה אותו קטע של מכתב והתרגשותי גברה:

 האם לא עלה השם פינקל בבקורנו בראקוב? מי יודע, מהי קרבתו של פינקל אחד לפינקל שני בשטטל קטן כראקוב. לפתע ספורה של אירינה מחד וספורו של הבן, אורי פרנקל מאידך, עוררו את דמיוני. לנגד עיניי ניצב בית קטן בראקוב, סמוך לבית שבו ביקרנו, בית סבא וסבתא למשפחת פינקל. הבן מתגורר בעיר אחרת, אך הנכדות הגיעו לשהות בביתם, ודאי הפיחו ניצוץ של חיים ושמחה בבית הזקנים, או אולי להיפך, אולי הגבירו את חרדת לבם. השנה היתה 1942 הנאצים הלכו והתקדמו, האם לא מלאי חרדה היו שמא יגיעו אנשי הצבא הגרמני גם לעיירה קטנה זו בדרכם? שמות, עיירה, סיפור ומראות שורטטו בצבעים וקיבצו יחדיו אנשים עלומים בני אותה משפחה בתקופה כה קשה.

בביתי, בפאלו אלטו שבקליפורניה, הרחוקה מראקוב מרחק רב, אני ממשיכה לאסוף פרטים וספורים אודות משפחתי.