|
|
||||||||||
 |
||||||||||
|
הפרטים שקלטתי בילדותי אודות ראקוב היו פרטים קטנים ולא חשובים. לפעמים צבי או חיים, אחיה של אמי היו מצביעים על כוסות ורודות, פגומות ומכוערות, ואומרים: "הכוסות הללו הן עדיין מראקוב." עד היום יש בי סימפטיה לכוסות זכוכית ורודות. לפני כמה שנים בטיול בעיירה קטנה לא רחוק מביתי הנוכחי בארצות הברית , מצאתי סט של כוסות ורודות שהזכירו לי את ביתה של סבתא,כמובן לא יכולתי להתאפק, קניתיו והבאתי אותו לביתי שבבני ציון. כשנה לפני מותה החלה אמא פתאם, שלא כמנהגה, וללא כל פשר וסיבה, לחלק את הכלים היקרים לה, כלים, ירושה מאמה, אולי כלים שעברו מאם לבת במשך דורות. "הנה" אמרה אמי, בידה קומקום תה, כד לחלב, כלי לסכר ושתי צלחות. כולם קרמיקה אדומה-כתומה ומרהיבה, "אני נותנת לך כלי תה אלה, הם באו אתנו מראקוב" כך אמרה ולא פירטה.
צבי, אחיה של אמי, היה מזכיר פה ושם את העיירה. לעתים היו סיפוריו מלאים חרדה, מרירות וכעס, אפילו שנאה לאותו עולם של צוררי ישראל שהביאו לחורבנה המלא של הקהילה. זוכרת אני במעומעם את סיפורו אודות המשפחה שנאלצה להסתתר מפני הפורעים. רב הפרטים נשכחו ממני כליל, אך במקום כלשהו אני זוכרת קטע מסיפור שבו צבי, הילד הקטן, מסתתר לבדו במרתף הבית. תמהתני אם אכן היה מרתף, או מה שהצטייר בזכרונו לא היה אלא מעין חלל מתחת לבית, שם החביאו אותו. לפעמים היה צבי מעלה זכרונות יפים מאותם ימי ילדות רחוקים. היה מספר על המרחבים הירוקים שהקיפו את העיירה, על הדרך אל בית סבו שעברה בסמטאות צרות, ליד כנסיות, דרך בית עלמין. וגם היה מוסיף ומתאר את חצר סבא הקרובה לנהר,את טחנת המים, את הגורן והאסם.
|
||||||||||
|
||||||||||
|
|
|
|||||||||
